אפשר להיות רדיקלי ולקבל תמיכה מהמדינה?

לשיטת "מאבק המשוררים", מעמד השירה כרוך במתן תקציבים ממשלתיים לשירה ● בשבע  השנים האחרונות, נתן כתב העת "מטעם" את הטון בכל הנוגע לעריכה ספרותית, המחויבת לסדר יום מהפכני ● בפיפטיז ובסיקסטיז, התארגנות של משוררים וסופרים במק"י, תחת שרביטו של אלכסנדר פן, דנה באופן קבוע, באספות הומות אדם, במצב הספרות העברית, מתוך מחויבות לאחווה יהודית-ערבית.

עיקר הדיון, שנערך בימים האחרונים בקבוצת הפייסבוק של "מאבק המשוררים", נגע בביקורת שהשמיעה המשוררת ועורכת כתב העת הספרותי "דקה", רוני הירש, אשר חיציה כוונו כלפי שמה של ההתארגנות. הירש הטעימה, "לצורך העניין, אני לא קוראת לאף אחד שוביניסט. אך שמה של הקבוצה, והדף המתאר אותה, מדברים בשם המשוררים בלבד, ולכן – כן אקרא להם שוביניסטים ומדירים". הירש הציעה גם שם חלופי: "מאבק המשוררות והמשוררים". עוד השמיעה הצעות כגון "מאבק עובדות השירה", או "מאבק פועלות ופועלי השירה".

באספה השלישית של "מאבק המשוררים", שנערכה בשבוע שעבר ב"בית העם" בתל-אביב, לא עלה נושא שמה של הקבוצה להצבעה נוספת. המשוררת החברתית יודית שחר עדכנה בדף הקבוצה, כי "הגעתי במיוחד להעלות הצבעה על השם. לקראת סוף הפגישה, כשהתעקשתי על הצבעה, הרוב הצביע נגד הצבעה נוספת בעניין. צר לי לומר, אבל בין המתנגדים – היו גם מתנגדות". שחר אף הרחיקה וציינה, שאין לה עניין לקחת חלק בהתארגנות, אשר שמה לא מכיל רכיב כה מרכזי בזהותה.

הפגישה השלישית של מאבק המשוררים  (6.11.11) בבית העם. בתמונה: תהל פרוש, מתי שמואלוף, רועי צ'יקי ארד, ערן צלגוב וציפי שחרור. צילום: עזרא לוי.

בשיחה טלפונית השבוע, תיארה הסופרת רות לוין עידן אחר בספרות העברית. לוין עבדה במוסף לספרות ביומון הקומוניסטי "קול העם", והייתה סגניתו של אלכסנדר פן, בתקופה בה ערך את המוסף (1967-1956). לדבריה, בראשית שנות השישים, נערכו באופן תדיר התכנסויות של משוררים וסופרים, יהודים וערבים, במערכת "קול העם". הדיונים בפגישות נסובו סביב קשת רחבה של נושאים, החל מאחווה יהודית-ערבית וכלה באיך לכתוב טוב יותר. באסיפות המפלגה בתל-אביב, נהג פן לקרוא משיריו.

בין המשתתפים בקבוצה גדולה זו של משוררים וסופרים, תחת שרביטו של המשורר אלכסנדר פן, בלטו בנוכחותם דוד אבידן, מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם וגבריאל מוקד. קבוצה  זו פעלה, בהרכבים שונים, עד שנת 1965. לוין מציינת כי הקו שהנחה את עבודת העריכה במדור הספרותי היה "לספר על מה שיש" מבחינה תרבותית: ספרות עולם, ספרות ישראלית, קולנוע ותיאטרון, והכול ברוח מהפכנית. במדור התפרסמו שיריהם הראשונים של דוד אבידן, חנוך לוין ומשוררים נוספים בתחילת דרכם.

לשאלתי, האם בשנות השישים משוררים וסופרים התפרנסו מכתיבתם הספרותית, לוין השיבה ב-'לא' פסקני. מקצתם עבדו בעיתון "קול העם", שם עסקו בכתיבה עיתונאית ובעריכה, ואילו אחרים עסקו במלאכות כפיים, ובהן רתכות ובניין. יש מהם שיצאו ללימודים, והיו שחיו על כספי שילומים מגרמניה. כך שנראה, שתרומת ממשלת גרמניה לתרבות העברית דאז, הייתה גדולה מהתמיכה שהעניקה ישראל למשוררים באותה התקופה. ובעצם, אולי זהו המצב גם כיום.

בניגוד לשיטת העבודה, בה דוגלים אנשי "מאבק המשוררים" בעת הזאת, הציע המשורר והעורך יצחק לאור דגם עצמאי ואחר, שלא מקושש לפתחם של תקציבים: "מטעם", כתב עת לספרות ולמחשבה רדיקלית, שלאור פרסם וערך בשבע השנים האחרונות. לא יהיה זה מופרך להצביע על לאור כעל מי שבישר את הפריחה בשדה כתבי העת העצמאיים לשירה. בעריכת "מטעם", בדומה לעבודת העריכה של אלכסנדר פן ורות לוין בשעתם, הציגו העורכים, יצחק לאור וסיגל נאור-פרלמן, קו רדיקלי עקבי. בכתב העת ראו אור מסות מאת אינטלקטואליים בולטים – עדכניים ובני המאה ה-20, מובילים ובראשית דרכם.

קו העריכה גבה המצח של כתב העת, סייע לבקיעתם של קולות משמעותיים בזירת השירה העכשווית, כגון סיגל בן-יאיר, מאיה קופרמן והילה להב. שלושתן הוציאו ספרי ביכורים בשנים האחרונות, בעקבות פרסום עקבי של שיריהן בכתב העת "מטעם".

המשוררת סיגל בן יאיר באירוע השקה לספרה "לא מעודן" בסטודיו הנמלה. צילום: יוס סטייבל.

האם זקוקים החוגים הספרותיים לתקציבים מהממסד? נראה שהתשובה אינה חד-משמעית. משוררי המאבק הנוכחי קוראים לחרם על אירועי שירה, שאינם מתקצבים משוררים המשתתפים בהם. האם זו הדרך? או שמא מוטב לתרבות-הנגד, שקולה כה רלוונטי בשנים האחרונות, לשמור על עצמאות קולה, ולו גם במחיר פרסומים עצמאיים, דלי משאבים, או שימוש באינטרנט כמצע לספרי שירה?

"לקונצנזוס, לתקשורת יש כוח", אמרה השבוע המשוררת והעורכת מיטל נסים, "מה שהם אומרים בתקשורת, מה שהאישה שאין לה איפה לגור אומרת, זה מה שנשמע. לא שומעים שם את המשורר, שאין לו איפה להוציא ספר. את זה שומעים משוררים אחרים. אלה צרות של עשירים".

בשנים האחרונות, הגוף היחידי, שתיקצב באופן עקבי כתבי עת לשירה, היה מפעל הפיס. השנה, בצעד מפתיע, החליטו במפעל הפיס שלא לתמוך בכתבי עת לשירה, אלא לתמוך בכתבי עת לאמנות, ובפרויקט בן יהודה בלבד. מערכות של כתבי עת רבים עשויות למצוא עצמן ללא מקורות מימון.

בין כתבי העת, שנתמכו בתקופה האחרונה בידי מפעל הפיס, ניתן למצוא את "מאזניים", "עיתון 77" ו"מעין". האם ללא תמיכת הפיס, ישרדו כתבי עת ותיקים את השנה הקרובה? לא נראה שלפטרוני התרבות, אם עוד יש כאלה, יש תשובה לשאלה זו.

הטור פורסם לראשונה בשבועון המפלגה הקומוניסטית "זו הדרך", גיליון 45 16.11.11